צפע החרמון

איך מזהים צפע חרמון?
צפע החרמון הוא נחש בינוני וכבד גוף המגיע לאורך של עד 80 ס"מ.
גופו של צפע החרמון מתאפיין בצבע חום/בז'/אפור, דגם הכתמים מבולגן וכהה מצבע הגוף לאורך הגב.
ראש משולש, עין חתול (אישון אנכי), הקשקשים יוצרים מין גבות מעל העיניים, פס שחור/חום כהה מהעין עד הצוואר, קשקשי ראש קטנים מאחורי העיניים ופס בולט לאורך קשקשי הגוף (קרין).

תזונה
צפע החרמון ניזון מלטאות, מכרסמים וציפורים.
הנחש יכול לצוד על הקרקע, על שיחים או בתוך חריצים ומחילות בקרקע.
לא כל מיני הזוחלים באזור יכולים לשרוד את תנאי הקיצון בחרמון הגבוה ולכן יש פחות מיני לטאות אשר יכולים לשמש כטרף לצפע חרמון.
לעומת זאת, מספר מינים קטן יותר של לטאות ונחשים מוריד את לחץ הטריפה והתחרות בין המינים ומאפשר למינים מסוימים (כמו חומט הפסים ולטאה חרמונית) לשגשג יתר על המידה ובכך לספק מקור מזון נפוץ מאוד לצפעי החרמון.

צפע חרמון זכר בבית הגידול שלו במרומי החרמון: גוף אפור עם דגם כתמים מבולגן כהה לאורך הגב בצבע שחור, אישון

אנכי, קשקשים דמוי גבה מעל העין, פס שחור מהעין עד הצוואר ופס בולט לאורך קשקשי הגוף (קרין).

תפוצה
ביחס לששת מיני הצפעים האחרים בישראל (צפע מצוי, אפעה, עכן קטן, עכן גדול, עכן חרטומים ושפיפון), לצפע החרמון יש את תחום התפוצה הקטן ביותר ולכן נחשב למין הנדיר ביותר.
צפע זה חי בבתי גידול אלפיניים (בתי גידול הרריים גבוהים וקרים המאופיינים לרוב בצמחייה נמוכה).
בעולם נחש זה בעל תפוצה מקוטעת בארבע רצועות הרים גבוהות בלבנון, סוריה וישראל.

בישראל, תחום תפוצתו מוגבל להר החרמון הגבוה, מגובה 1500 מטר והלאה, כשרוב התצפיות של מין זה הם מגובה 1750 ומעלה.
בתי הגידול בגבהים האלו מאופיינים לרוב במסלעות גדולות ואדמת טרשים עם צמחייה דלילה עשבונית ושיחים נמוכים.

בעקבות התפוצה המצומצמת ומקוטעת שנגרמת מהצורך בתנאי בתי גידול כל כך ספציפיים, צפע החרמון הוא נחש בסכנת הכחדה.
לעומת זאת, התאמתו של צפע זה לתנאים הקשים בחרמון הגבוה, הופכים אותו לנחש הנפוץ ביותר בגבהים אלו.

רבייה
בעקבות האקלים הקיצוני בחרמון שבו האביב - הקיץ קצרים והחורף ארוך (הטמפרטורות יכולות לרדת עד כמעט מינוס 14 מעלות), צפעי חרמון מבצעים היברנציה (שנת חורף) לאורך כל החורף לרוב עד חודש מאי.
בשנים בהן החורפים ארוכים ועדיין קיימת שכבת שלג על הקרקע, צפעי חרמון יכולים להתחיל את פעילותם גם ביוני.
כשהשלג נמס בחודשי מאי-יוני והשמש מתחילה לחמם את הקרקע הקפואה, הצפעים מגיחים ממסתורי החורף שלהם, מתחממים בשמש ומתחת לחפצים חמים, אוכלים ומחפשים בת זוג.
בחודשי מאי ויוני צפעי החרמון מזדווגים ואף ניתן למצוא זכרים ונקבות משתזפים ביחד או מכורבלים בצל שיחים קטנים.
לנקבת צפע חרמון יש זנב קצר מהזכר וצבע גוף חום-בז'-צהבהב לעומת צבע אפרפר בזכרים.
בדומה לרוב הצפעים בעולם ובשונה מהצפע המצוי, נקבות צפעי חרמון לא מטילות ביצים אלא משריצות 2-21 צפעים קטנים במהלך חודשי אוגוסט-ספטמבר.

צפע נקבה בוגרת, צילום: סיימון ג'מיסון

צבע גופה החום מקנה לה הסוואה טובה עם הקרקע והצמחייה בחרמון.

לעומת הטלת ביצים, ישנם יתרונות בסחיבת צפע תינוק בבטן לאורך כל תקופת התפתחותו, במיוחד כשמדובר בבתי גידול עם שינויים קיצוניים בטמפרטורה כמו במרומי החרמון.
הטלת ביצים במקום מסוים היא סופית.
אם הביצים הוטלו בנקודה קרה מדי, חמה מדי, יבשה או רטובה מדי, עוברי הנחשים בביצה עלולים לא להתפתח כמו שצריך ולפתח מומים.
גם אם הפגיעה לא תגרום למוות של הצפע התינוק בביצה, המומים יכולים להקשות עליו בחייו לאחר הבקיעה מהביצה, ובכך להוריד את הסיכוי שלו להגיע לבגרות.
קליפות ביצי נחשים גמישות ובעלי נקבוביות שדרכם מתבצע חילוף חומרים כמו מים וחמצן.

אם נקודת הההטלה יבשה מדי, הביצים יכולות להתייבש ולגרום למוות העובר.
אם נקודת ההטלה רטובה מדי, העובר עלול להיחנק ולטבוע בביצה, או שהביצים עלולות להידבק בעובשים שידביקו ויפגעו בנחש בביצה. בנוסף, אם העוברים נמצאים בבטן הצפע לאורך כל ההתפתחות העוברית, האמא צפע יכולה להגן עליהם מפני מינים שטורפים ביצי נחשים.

לנשיאת הצפעים הקטנים בבטן האם לאורך כל ההיריון יש גם חסרונות.
נשיאת המשקל העודף דורשת אנרגיה ומאטה את הנחשה.
בנוסף, לעיתים אמא צפע תבחר להיות במקומות בעלי תנאי הטמפרטורה הנחוצים עבור התפתחות תקינה של עוברי הנחשים, אך גם עלולים לחשוף אותה לטורפים.
בימים קרים בקיץ ניתן לצפות בנקבות צפע חרמון הריוניות משתזפות על או בתוך שיחים קוצניים נמוכים המאפיינים את החרמון הגבוה.
במקרה ואמא צפע נטרפת במהלך ההריון, איבדנו גם את האמא וגם את הצאצאים.

צפע חרמון נקבה: גוף חום עם דגם מבולגן כהה לאורך הגב, ראש משולש, עין חתול (אישון אנכי)

קשקשים דמוי גבה מעל העין, קשקשי ראש קטנים על הראש הדומים לקשקשי הגוף ופס אורך חום כהה מהעין עד הצוואר.

ארס
מבחינת הארס, צפע חרמון נחשב להרבה פחות מסוכן מהצפע המצוי.
בנוסף, הכשות מצפע חרמון לא נפוצות ואפשר כנראה לספור את מקרי ההכשה המתועדים בישראל מאז קום המדינה על שתי ידיים (רק לשם השוואה, לצפע מצוי יש 200-300 הכשות בשנה) ולכן יש הרבה פחות מידע על הארס שלו.

אולם ישנן מספר הכשות מתועדות של צפע החרמון מלבנון ומספר מחקרים על הרכב הארס שלהם והשפעותיו.
ארס צפע זה מעודד קרישת דם מצד אחד, דימום יתר מצד שני ויצירת דלקות.
תסמינים אפשריים לאחר הכשה הם נפיחות מקומית, ירידת לחץ דם, פרכוסים ועוויתות שרירים וחוסר תחושה באיבר שהוכש ובאיברים הקרובים.
בהכשות מתונות הארס גורם לנפיחות מקומית, דלקת והתנפחות של בלוטות הלימפה באזור.
במקרה קיצוני של הכשה ברגל ב-2021, המוכש איבד תחושה באזור המפשעה ועם זאת גם את היכולת לשלוט במתן השתן.

בדומה לצפע המצוי, צפע החרמון מכיש את טרפו בעזרת שתי שיני ארס ארוכות וחלולות בקדמת הלסת העליונה המתחברות לבלוטות הארס הגדולות מאחורי העיניים.
שיני הארס מקופלות כאשר הפה סגור ונשלפות קדימה להכשה בעת ניסיון טריפה של טרף או קרב עם טורף.

צפע חרמון זכר במרומי הר החרמון:

צבעו האפור מקנה לו הסוואה טובה עם האבנים האפורות בחרמון.

סיכום
למרות היותו נחש לא גדול, צפע החרמון מותאם בצורה מיטבית לבית הגידול שלו.
השילוב של הסוואה מעולה השרצת נחשים ולא הטלת ביצים ויכולת ויסות חום גוף בצורה התנהגותית תחת תנאי טמפרטורה קיצוניים, הופכים את צפע החרמון לנחש המוצלח והנפוץ ביותר במרומי החרמון.
בתי הגידול הייחודיים עם הצפיפות הגבוהה ביותר של צפעי החרמון ממוקמים באזור הגבול בין ישראל, לבנון וסוריה.

מצד אחד מדובר באזור נפיץ עם פוטנציאל למלחמה והרס, אך מצד שני המצב הבטחוני מונע פיתוח ובנייה בחרמון הגבוה.
בעקבות כך נשמרו באופן יחסי בתי הגידול המרכזיים של צפעי החרמון לאורך השנים.
אז בפעם הבאה שאתם בחרמון בתקופת האביב - קיץ פקחו עיניים, ואולי גם אתם תזכו לראות את הנחש שמסתכל על כולנו מלמעלה.

צפע החרמון נקבה (Montivipera bornmuelleri)

צילום: סיימון ג'מיסון